על ביהמ"ש למחק על הסף תובענה שהוחלט כי הינה בסמכות בג"ץ

שתי בקשות לסילוק התובענה על הסף

שתי בקשות לסילוק התובענה על הסף: האחת, בקשה למחיקה על הסף, לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), שהוגשה על ידי הנתבע 2 (בש"א 5250/07); השניה, בקשה לדחית התובענה על הסף לפי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, שהוגשה על ידי הנתבע 1 (בש"א 5479/07).

כללי

1.       התובענה שמחיקתה מבוקשת הנה תביעה לסעד הצהרתי שהגישה התובעת, להורות לנתבעים, כי דרישות תקן ישראלי ת"י 32 חלק 2.5 תיקון מס' 1 (פורסם ברשומות ביום 27.9.05 - נספח א' לכתב התביעה) (להלן: "התקן") לא יחול על תקעים, בתי תקעים, מתאמים ומעבירי חשמל המיועדים לשימוש במכשירי חשמל ישראליים בחו"ל, המיובאים על ידי הנתבע 2 לישראל.

2.       התובעת עוסקת, בין היתר, ביבוא מתאמים חשמליים מסוגים שונים לישראל, המיועדים לאפשר שימוש במכשירי חשמל ישראליים בחו"ל. מתאמים אלה אינם עומדים בדרישות התקן הישראלי הרשמי החל עליהם, ולפיכך לא ניתן לשווקם בישראל. מכאן, תביעתה להורות כי התקן הישראלי לא יחול על מתאמים אלה.

טענות הצדדים

3.       הנתבע 2 טוען כי הסמכות העניינית היחודית בתובענה זו מוקנית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. נטען, כי חרף כותרתה של התביעה כתביעה למתן סעד הצהרתי, מבוקשים בה סעדים למתן צווי עשה המכוונים ישירות נגד מכון התקנים, ולפיכך הסמכות לדון בה מוקנית לבג"ץ על פי הוראת סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה, לפיה מוסמך בג"ץ לדון בכל העתירות המינהליות כנגד מי שממלאים תפקיד ציבורי על פי דין. עוד טוען הנתבע 2 כי יש לאמץ את קביעת בית המשפט העליון ברע"א 3748/05 בזק חברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת, דינים עליון, כרך עב, 613 (להלן: "בזק"), ולהורות על מחיקת התביעה על הסף ולא על העברתה לדיון בפני בג"ץ. טענה דומה טוען הנתבע 1.

4.       התובעת מתנגדת לבקשות בטענה כי התובענה שהגישה היא תביעה לסעד הצהרתי שעיקרו פרשנות תקן של מכון התקנים, הדורשת דיון טכני ומקצועי ואינה קשורה בהפעלת סמכות שלטונית. לחלופין, טוענת התובעת כי לבית משפט אזרחי נתונה סמכות מקבילה לזו של בג"ץ לדון בתובענה זו, ולפיכך עליה להתברר בפניו.

דיון

5.       המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשות שבפני קבועה בהוראת סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה, המקנה סמכות עניינית לדון בתקיפה ישירה של החלטות שנתקבלו על ידי מי שממלאים תפקיד ציבורי על פי דין:

"(ד). מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק —

(1)   ...;

(2)   לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין — להימנע מלפעול;

(3)   ...;

(4)   .... "

לעניין זה יפים דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 9379/03 מיכל צ'רני נ' מדינת ישראל, לא פורסם):

"בית המשפט הגבוה לצדק הוא בעל הסמכות לדון בעניינים מינהליים ולתת צווים לממלאי תפקידים ציבוריים על-פי דין. סמכות זו מוקנית לו מכח סעיף 15(ד) לחוק יסוד: השפיטה. סמכות זו, בהיותה מעוגנת בחוק יסוד, נושאת מעמד-על חוקתי. בעקבות חקיקת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים בשנת 2000, הוקנו סמכויות שונות בעניינים מינהליים לבתי המשפט לעניינים מינהליים. סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, הנושאת מעמד חוקתי, נותרה כשהייתה לדון בכל העתירות המינהליות כנגד מי שממלאים "תפקיד ציבורי על פי דין" כאמור בסעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה. סמכות זו לא צומצמה על ידי חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, המצוי במדרג חקיקתי נמוך יותר. יוצא, אפוא, כי לבית המשפט הגבוה לצדק ולבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות מקבילה בכל העתירות המינהליות שבית המשפט לענייניים מינהליים הוסמך בחוק לדון בהם. כן נתונה לבג"צ סמכות לדון בכל יתר העניינים המינהליים המובאים לפניו ".

(סעיף 11 לפסק הדין).

6.       בענייננו, מופנית התביעה כנגד משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה וכנגד מכון התקנים, שהוא תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח חוק התקנים, תשי"ג-1953 (להלן: "חוק התקנים"). שני הנתבעים הנם גופים הפועלים על פי דין, כדלקמן: